בזמן הקצר שעמד לרשותו הציג שוקן את הדוגמה הנכונה לבעיית העירוניות הישראלית — בהשוואה בין פאריס, ברצלונה ומנהטן לבין אשדוד, ידינו אמנם על התחתונה, אך הבעיה אינה בעיצוב או בתכנון. רחוב אבן גבירול בתל אביב אינו שופע באדריכלות מעוצבת, אך שוקק חיים ומלא פעילות כמעט לכל אורכו. זו אכן דוגמה מצוינת, ואולם לצערי לא הגיע הדיון לאבחנה של הסיבה לכך, וכדאי וחשוב לבדוק זאת.
מהו הסם שמחייה את רחובות תל אביב וברצלונה ומרדים את מדרכות אשדוד ופתח תקוה? זו נראית אולי שאלה קשה, אך התשובה ידועה היטב לכל אדריכל שלא החמיץ את השיעור הראשון בתכנון אורבני. בשפה מקצועית זה נקרא "עירוב שימושים".
רחוב אבן גבירול בתל אביב מכיל את כל המרכיבים האורבניים: מסחר, תעסוקה, תרבות, מבני ציבור ומגורים. תערובת זו נמצאת בכל הערים שהוזכרו. ישראל, כמדינת הגירה, היתה זקוקה ברוב שנותיה לבנייה מהירה של מגורים — והשיטה של בניית שכונות שינה פריפריאליות המופרדות מאזורי התעסוקה והמסחר היתה השיטה המקובלת.
וכאן אני מגיע לעיקר — העובדה שאת הערים בישראל מתכננים פוליטיקאים, והאדריכלים הישראלים משרתים את רצונם ואינם מעזים לצייץ נגדם. האדריכלות הישראלים מאורגנת בעמותה, ובאקדמיה יש חמש פקולטות לארכיטקטורה המעסיקות מרצים ופרופסורים — אבל אין בכל אלה אחד שיקום, ידפוק על השולחן ויצעק חמס.
לפני כ–30 שנה, בשלהי המאה הקודמת, עלה ראש עיריית רמת גן, צבי בר, על רעיון גאוני. הוא לקח אזור תעשייה שורץ מוסכים ומלטשות יהלומים, פתח אותו ליזמים ונתן להם לבנות את מה שקרוי היום מתחם הבורסה. בכאוס, ללא כל תכנון אורבני, ובניגוד לכל כלל של "עירוב שימושים" בנה את מגדלי גטו התעסוקה הראשון בארץ, שתוך כמה שנים נהפך מדי ערב, עם סגירת המשרדים, לאזור הזונות של תל אביב. וראה זה פלא, מעירייה כושלת השקועה בחובות — הפכה רמת גן לעשירה בערי ישראל, בזכות מסי ההשבחה והארנונות. מאז ועד היום אין עירייה שנמנעה מלחקות אותו.
מתחם איקאה בנתניה — אחת הדוגמאות הקשות — העביר את כל התעסוקה והמסחר העירוני אל מחוץ לעיר. גם עיריית נתניה עברה לשם ורשמה בזאת שיא גינס: בניין עירייה השוכן מחוץ לעיר.
גל זה, שנוצר על ידי פוליטיקאים תאבי בצע, בניגוד גמור לכל תכנון עירוני, הפך לצונאמי. במשך שנים רבות נשטפו הערים במרכזי תעסוקה, שנבנו ברובם על אזורים חקלאיים. הדבר נעשה בשתיקה מוחלטת של אנשי המקצוע, וגרם לניוון של מרכזי הערים. הפוליטיקאים הם נותני הלחם של המקצוע, ואדריכל הגיוני אינו נלחם בהם.
צריך להודות, מלחמות חברתיות אינן כוס התה של המקצוע. מחדלי בטיחות באתרי בנייה, מחירי הדיור הגבוהים, בעיות הקשורות לדיור בר השגה — כל אלה אינם נמצאים על סדר היום הארכיטקטוני.
יש שני נושאים הגובלים בפשע חברתי: הרס וניוון מרכזי הערים עקב פיתוח מרכזי תעסוקה ומסחר — בניגוד מוחלט לכל תכנון אורבני רציונלי, והאפליה הקשה של יישובי המגזר הערבי, שנחנקים מחוסר פיתוח. הגיע הזמן שהאדריכלים יתעוררו.
