מודל המגורים המשותפים צובר תאוצה בעולם ומגיע גם לישראל

החל במעונות סטודנטים, דרך מיקרו-דירות, ועכשיו הדיור השיתופי עולה עוד שלב בישראל: מבנים שכוללים דירות זעירות עם חללים משותפים לבילוי, אוכל, כביסה ועבודה

צאלה קוטלר  , 24.09.2017

איתן סרבר ושי עם-שלם, יזמי הסטארט-אפ Communit / צילום: פאול אורלייב

איתן סרבר ושי עם-שלם, יזמי הסטארט-אפ Communit / צילום: פאול אורלייב

ה–Oldoak במערב לונדון הוא בניין ייחודי למדי. המבנה, שהוקם בהשקעה של 10 מיליון ליש”ט ואוכלס השנה, כולל 10 קומות המאכלסות 546 דיירים. המשוואה פשוטה למדי: תמורת 250 ליש”ט בממוצע לשבוע (סדר גודל של כ-1,000 שקל), מקבלים הדיירים פחות מרחב בדירה הפרטית, אבל הרבה יותר מרחב שיתופי, שכולל סלון ושטחי לאונג’, חדר אוכל ומטבח משותפים, חדר כביסה, בית קפה ומסעדה, חדר משחקים, ספרייה, גינה, ספא, חדר כושר, חדר קולנוע, גינת גג, מרחבי עבודה ועוד.

והבונוס: כל המיסים כלולים, כולל שירותי ניקיון ואפילו החלפת מצעים. ה-Oldoak נחשב בעצם לדיסנילנד של מודל הקו-ליבינג. התרגום השגור לעברית של קו-ליבינג הוא “דיור שיתופי”, אבל תשכחו מהמודלים הישנים: לא קונים כאן מניות, זה לא קואופרטיב, זאת לא קומונה, ולא חייב להיות מכנה משותף אידיאולוגי, אולי חוץ מאחד: ההבנה שהחיים בעיר יכולים להיות יקרים מאוד ומלאי ניכור.

“אנחנו מציעים לתושבי לונדון צורת חיים חדשנית ומרעננת, במקביל למענה שהיא נותנת למשבר הדיור בעיר”, מוסר ל-G ריזה מרשנט, מנכ”ל ה-Oldoak. “המטרה היא לשנות את הדרך שבה אנשים בוחרים לחיות, עם פתרונות שמאפשרים לתושבי לונדון הצעירים, שמהווים את עורקי החיים של הכלכלה הבריטית, לחיות לפי הצרכים שלהם תוך מפגש עם אנשים אחרים. קו-ליבינג יוצר תחושה אמיתית של קהילה ומאפשר גישה להרבה יותר שירותים מאשר בניין דירות רגיל”.

התארגנות קו-ליבינג נוספת מתקיימת גם בארצות-הברית, במודל שפיתחה חברת WeWork, תחת השם WeLive (מיזם שעליו שנכתב לראשונה בהרחבה ב-G בתחילת השנה). מודל הדיור בפרויקט נע בין מיקרו-דירות סטודיו לדירות ארבעה חדרים, וגם כאן הבונוס הוא בשטחים המשותפים לעבודה או לפנאי, כמו חדר קולנוע ומטבחי שף. כיום פועלות 400 דירות כאלה בשני לוקיישנים: בוול סטריט בניו-יורק ובעיר קריסטל שבמדינת וירג’יניה. הלוקיישן השלישי יאוכלס, לדברי אנשי המיזם, באביב 2020 בסיאטל.

תמהיל הדיירים הוא רחב, אבל טומן בחובו משמעות רבה: על פניו, הדיירים שיהיו מעוניינים במודל כזה הם צעירים שבדיוק עברו לעיר (סטודנטים, אנשים בתחילת הקריירה) או פנסיונרים ומבוגרים שהקן שלהם התרוקן. אבל ישנם גם לא מעט זוגות צעירים עם ילדים, משפחות צעירות של ממש, שרואות במודל הזה הזדמנות לתת לילדיהם ולעצמם מגורים עם תחושת קהילה, לראות אנשים אחרים, להכיר, לתקשר – דברים שבתנופת הבנייה של שלושת העשורים האחרונים הפכו לנדירים (כי לכו תפתחו אינטימיות ופמיליאריות עם 10 שכנים בקומה שאתם בקושי פוגשים במעלית), ושנדמה כי אפילו הדביקו את הבניינים הישנים יותר, שיושביהם כבר אינם חיים במרחב הפיזי, אלא בתוך מסכי הסמארטפונים, הטלוויזיות וצגי המחשב.

ב-WeLive למשל, על מנת להעצים את תחושת הקהילה, מתקיימות סדנאות שונות כמו שיעורי בישול, כושר ובריאות, אירועי חברה ועוד. “אנחנו חושבים שהתשוקה של בני האדם לתקשורת ולקהילה היא אוניברסלית, והיא הכוח המניע מאחורי “WeLive, מסר ל-G ג’ים וודס, ראש WeLive. “ב-WeWork בנינו קהילה שמשרתת כיום 150 אלף חברים ב-15 מדינות ואנחנו בהחלט מבינים מה החברים שלנו מחפשים. לכן WeLive ממלאת חלל אצל מי שמחפשים חוויית מגורים בעלת משמעות שמבוססת על קהילה אמיתית ועל כמה שפחות טרחה בחיי היומיום, ולא משנה באיזה שלב אתה בחיים”.

בנובמבר הבא יטוסו לארצות-הברית איתן סרבר ושי עם-שלם, מתכנני ערים צעירים שהכירו בלימודיהם בטכניון ועוסקים בתחום ההתחדשות העירונית (סרבר כראש תחום התחדשות עירונית במודוס ועם-שלם עד לאחרונה כמנהל פרויקטים ברן וולף תכנון אורבני), כדי לבקר ולהתרשם ממתחמי קו-ליבינג כמו WeLive ואחרים. את הבשורה הם מקווים להביא במהרה לישראל במסגרת הסטארט-אפ שהקימו, Communit, שזכה לאחרונה במענק של 20 אלף שקל במסגרת תחרות “עושים פה” של עיריית חיפה, שותפות חיפה-בוסטון, עמותת ארץ עיר וחברת value maker. “בעיני רוחנו אנחנו רואים דברים שהם קצת פחות הייטקיסטים ממה שיש בלונדון ויותר מתאימים לישראל”, אומר עם-שלם. “אצלנו אולי לא יהיה חדר קולנוע יוקרתי, אבל כן יהיה מקרן בגג המשותף, שבו גם יגדלו הדיירים גינת מאכל משותפת. ואצלנו לא יהיה hub להשכרת חדרי עבודה כמו זה שיש ב-WeLive, אבל נפעיל אזורי עבודה, יצירה ו’עשה זאת בעצמך’, שבהם אפשר לעבוד ולהכיר את הדיירים והשכנים”.

משקיע דומיננטי אחד כבר יש להם, לצד משקיעים נוספים, וגם נכס בשכונת הדר הכרמל בחיפה, שנמצא בהליכי משא ומתן מתקדמים. שם גם נולד הרעיון. “אנחנו עסק חברתי ולכן מתאימים מאוד לקהל של משקיעי אימפקט, שמחפשים גם להשפיע על החברה והסביבה”, מסביר סרבר, “שיתוף הפעולה ביננו לבין המשקיעים הוא כזה שאנחנו יוזמים, מאתרים ומתכננים מבחינה אדריכלית את המבנה, כולל הפיתוח של המרחבים המשותפים, בליווי של משרד האדריכלים לוי לוסטיג – ואז גם מנהלים את המקום”.

– מעבר לערכים החברתיים, המודל הזה גם מתגמל כלכלית את המשקיעים?

עם-שלם: “אפשר להסתכל עלינו כעל משפרי תשואה עבור משקיעי נדל”ן. אם דירות רגילות בישראל יודעות לעשות תשואה של 4%-3% בשנה, אנחנו מציעים, על-ידי הקטנה של המרחבים הפרטיים והגדלה של מרחב המחיה, לשפר את התשואה משמעותית לכדי 6% ומעלה. הרעיון שלנו הוא לייסד עד שנת 2022 רשת של דיור שיתופי בישראל, שתתחיל בחיפה ותמשיך לירושלים, באר שבע ועוד, כך שניתן יהיה להתנייד בעתיד בין המיזמים. זה מאוד מתאים לרוח התקופה”.

הבדידות כמגפה עולמית

באוגוסט האחרון עלתה האדריכלית גרייס קים על במת TED ודיברה על בדידות. “בדידות היא לא פרמטר שקשור בהיותכם לבד אלא בכמה אתם מחוברים וקשורים לאנשים שסביבכם”, הסבירה. “בדידות קשורה גם לסביבת המגורים שלכם. כשאתם מנופפים לשלום לשכן, כמה פעמים יצא לכם לשאול את עצמכם בראש ‘איך אמרנו שקוראים לו?’. כמה פעמים יצא לכם להנהן למישהו לשלום במעלית והוא בתגובה משך את האוזנייה מהאוזן או הרים את הראש מהמסך ושאל ‘אמרת משהו’?”.

גרייס בטוחה שהיא מצאה נוגדן לבעיית הבדידות בדמות הקו-האוסינג (ביטוי נוסף לתיאור של מודל קו-ליבינג או דיור שיתופי), ובימים אלו היא ומשפחתה מתגוררים בקהילה כזאת, בבניין שהיא בעצמה תכננה. “מה שהופך את הבניין שלנו לקו-האוסינג הן לא הדירות אלא האינטראקציה החברתית שקורית בחצר המשותפת”, הסבירה בהרצאה. “יש לנו חדר אוכל משותף ואנחנו סועדים ביחד שלוש פעמים בשבוע. יש לנו מטבח גדול ואנחנו עושים תורנויות מטבח. אנחנו 17 מבוגרים ולכן אני מבשלת פעם בשישה שבועות לחברים ועוד פעמיים עוזרת לצוות שלי בניקיונות ובהכנות. בשאר הפעמים אני פשוט מגיעה ונהנית מארוחה נהדרת, שמתחשבים בה בהעדפות הצמחוניות שלי.

“לא הכול קשת וחד קרן – אני לא חברה הכי טובה של כל השכנים שלי – אבל אנחנו כן כנים ובעלי מוטיבציה לפתור את הבעיות בקהילה, ואנחנו גם מתנצלים כשצריך. הסקפטיים יגידו שזה מודל שיכול להתאים לקבוצה קטנה וייחודית של אנשים, אבל זה צריך להשתנות, כי בעתיד, החיים שלנו יהיו תלויים בזה. בדידות צפויה להיות מגפה עולמית ומחקרים גילו שהיא מובילה למוות מוקדם. לכן, לדעתי קו-האוסינג יכול גם להציל חיים”.

סרבר מ- Communitמסכים עם התזה: “בבנייני המגורים בישראל יש הרבה מאוד ניכור והזנחה. גם בשכונה כמו הדר, שיש בה חיי קהילה פעילים ונפגשים לארוחות ומקיימים פעילות קהילתית, עלה בשיחות עם קבוצות מיקוד שעשינו שתחושת הקהילתיות נגמרת בכניסה לבניין המגורים. מעבר להזנחה, יש גם הרבה שטח לא מנוצל: אם זה גגות ריקים, חצרות מוזנחות או לובי הכניסה, מה שמוביל לתחושה של ניכור וחוסר היכרות עם השכנים. כשוכר, חוץ מהדירה שלך אתה לא מקבל כלום, אף על פי שמבחינה קניינית גם החצר שייכת לכולם ויכולים להתקיים בה דברים נפלאים. בפועל, אין שם כלום, אולי זבל”.

“בדידות עירונית זאת מחלה ובעולם כבר מבינים את זה”, מוסיף עם-שלם, “לכן, גם אנחנו מאמינים במודל של דיור שיתופי וקו-ליבינג כהזדמנות לשינוי חברתי תפיסתי לצורה שבה אנחנו צורכים מגורים. הצרכים של דור ה-Y ודור ה-Z משתנים וגם בקרב הגיל השלישי מדווחים על בדידות ומחפשים פתרונות. אנחנו רוצים לשנות את התפיסה של בית ומאמינים שיש ביקוש לכך, כבר היום יש לנו רשימה ארוכה של מתעניינים וגרעין מגובש לקהילה שתקום בחיפה”.

– אני מניחה שרובם סטודנטים או חבר’ה צעירים.

סרבר: “דווקא לא. כסטודנט, יש לך בדרך כלל את המסגרת הלימודית וחברים שאתה מכיר שם, הבעיה מתחילה אחרי שמסתיימים הלימודים. הרווקות מתאחרת בימינו ואנשים בגילאי 30 והרבה יותר מזה עדיין גרים לבד ומחפשים מסגרת חברתית. יש עשור או עשור וחצי מסיום הלימודים שבו אנשים גרים בדרך כלל לבד ונדרשת התייחסות מחודשת לצרכים שלהם. מצד שני, גם אחוז הגירושין עולה, ויש גם את הצרכים של בני הגיל השלישי או של אימהות חד הוריות. מה שיפה במודל של דיור שיתופי זה שהוא יכול להיות מותאם לצרכים של הדיירים. בעתיד, למשל, נרצה לשלב גם דירות שיתאימו למשפחות צעירות”.

– וזה באמת מתאים לכולם? אני אחדד את השאלה: זה באמת מתאים למנטליות הישראלית? מישהו הרי צריך לשטוף כלים בסוף הארוחה.

עם שלם: “גם כל זוג חווה את הדילמה הנצחית הזאת וגם בבית משותף יש אתגרים אבל יהיו תורניות בישול ויהיו ‘האוס רולז’ ומנהלי קהילה. אני חושב שעבור דור ה-Y ודור ה- Zזאת צורת חיים שעונה על הרבה מאוד צרכים. אפשר להסתכל עליה כעל משהו מובילי שגם מאפשר לעבור בין אזורים בארץ עם הלפטופ, ובימינו הרי אפשר לעבוד מכל מקום. זה מאוד מתאים לרוח התקופה ומאפשר איזון בין הפרטי למשותף. דווקא בישראל, השורשים הקואופרטיבים-סוציאליים חזקים ומאפשרים פתיחות, כל עוד זה עונה על הצרכים”.

– ומה לגבי הדירות עצמן? כמה קטנות הן?

“אנחנו שואפים לחבר בין דירות זוג בגודל של 40 מ”ר ובין דירות יחיד שיהיו מעין סטודיו עם שירותים ומקלחת ואפילו מטבח קטן בגודל 25 מ”ר. השארנו בהדמיה אפילו מקום קטן להתאמן בדירה. הרעיון הוא שהדירה תספק לדייר את כל מה שהוא צריך כדי להרגיש שיש לו בית במקום מרכזי בעיר, וכשהוא רוצה, הוא יכול לצאת למרחבים המשותפים ולקחת חלק בפעילות המשותפת”.

– וזה יהיה זול יותר למגורים?

ססרבר: “המודל הזה בהחלט מנסה להתמודד עם יוקר המחיר. מחיר השכירות יהיה פחות או יותר כמו מחיר של דירת חדר שהיית שוכרת באזור, אבל אנחנו נותנים הרבה יותר, כי יש מרחבים משותפים. זאת אבולוציה של הכלכלה השיתופית. בהיבט הפיזי את מוותרת על גודל השטח הפרטי שלך ומקטינה את הדירה, אבל את מקבלת יותר. לצד זה עולה גם הנושא של תנאי השכירות. לפני שמונה שנים השכירות בהדר הייתה נמוכה, אבל משנה לשנה העלייה משמעותית. יש בעיה של אי ודאות של השוכר לגבי הטיפול בדירה והמשך השכירות בה. במודל שלנו, ברגע שהדייר נכנס הוא ידע מה תהיה השכירות שלו לחמש שנים הקרובות ובמידה ומתוכננת עליה היא תהיה מתונה ומוסכמת וידועה מראש. אף אחד לא יגיד לך שמעלים את מחיר השכירות או מוכרים את הדירה, אחד מעמודי התווך של המיזם זה שכירות הוגנת”.

– אחת הביקורות על מודל הקו-ליבינג היא שזה יוצר קהילות סגורות שמנותקות מהשכונה ומשאר העיר.

עם-שלם: “כמתכנני ערים, אנחנו מנסים לטשטש את הגבול הזה ולראות איך אסופה של אנשים יצירתיים יכולה להישפך החוצה אל המרחב הציבורי. אנחנו נרצה לשלב בקומה המסחרית של המבנה עסקים חברתיים כמו רובין פוד, שזה בית קפה שעוסק בהצלת מזון, או לאפשר לשכנים מהשכונה להשתתף בחלק מהפעילויות של הדיירים. להכול יש פתרונות תכנון. למשל, נתכנן גרם מדרגות חיצוני לגג שמיועד למי שלא מתגורר בבניין כדי לאפשר את האינטימיות לדיירים. העיר מרוויחה פיתוח של המרחב הציבורי ואנחנו מצידנו רוצים להעצים את המסחר ברחובות”.

סרבר: “הדיור השיתופי יכול להתאים למרכזי הערים. עבור עירייה, כשאתה משפר אזור אתה יכול או לשפוך מיליון שקלים או להביא לשם את האנשים שאכפת להם, וזה לדעתנו מה שיעשה את העבודה כי הכוח של הקהילה זה כלי עירוני”.

“לא צריכים דירה גדולה”

כאשר רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, שמע על מודל הקו-ליבינג, הוא כינס את מהנדסי העיר ודחק בהם לבחון את הנושא. הצעד הבא היה כינון תחרות בשיתוף עמותת אדריכלים שהתקיימה השנה ובה התבקשו המועמדים להציע הצעות לצורות מגורים חדשניות בדגש על דיור שיתופי. אורלי אראל, סגנית מהנדס העיר תל-אביב, מדווחת שההצעות שהתקבלו היו מעניינות, אך לא ענו בהכרח על חזונם לכינון דיור שיתופי בעיר, מגמה שהם בהחלט מעוניינים לאמץ.

“בגלל מחסור ביחידות דיור בעיר, אנחנו רוצים לקדם את תוספת יחידות הדיור”, מסבירה אראל. “העיר הולכת ומצטופפת וברור שצריך לחשוב מחוץ לקופסה כדי לתת מענה לצורכי המגורים. ממש היום קיבלנו אישור בוועדה המחוזית להתחיל בפיילוט עם יזם שמעוניין להקים מודל לדיור שיתופי בתל-אביב”.

– למה זה טוב לעיר ולתושבים?

“זה מתאים לאנשים שהם בתחילת הדרך המקצועית שלהם, שלא צריכים דירה גדולה ויכולים להסתפק בדירה קטנה לצד שותפות של החללים המשותפים. אפשר גם לשלב את הרעיון של כלכלה שיתופית במסגרת תוכניות פינוי בינוי, וליצור אזורים משותפים כמו חדרי משחקים, מועדוני דיירים ואולי אפילו מטבח משותף וקניית מזון משותפת, או גגות ירוקים משותפים כדי לגדל צמחייה למאכל. אולי במסגרות של תמ”א 38 אפשר לעשות את הדירות הקטנות ולבנות גם סלון משותף וחדר טלוויזיה משותף”.

– ספרי על הפיילוט המתוכנן.

“ליזם יש הצעה לדיור שיתופי על מגרש שישנה את הייעוד ממגרש מיוחד למרפאות ודיור מוגן, למגרש מיועד למגורים עם דיור שיתופי. מדובר על 60 דירות להשכרה בשלב זה, אבל ידוע לנו על עוד כמה יוזמות ברחבי העיר”.

ואכן, בשכונת שפירא בתל-אביב מתקיים מתחת לרדאר מיזם כזה של חברה המכונה Venn. יזמיה מעוניינים לשמור על פרופיל נמוך עד לפרסום הרשמי של הפעילות, אך בינתיים הם מספקים מידע על המודל: “בשנתיים האחרונות”, מסביר אחד מהם, “הקמנו מיזם חברתי-עסקי, שמטרתו ליצור סביבת חיים הוגנת ושפויה מבחינה כלכלית, כזו המעודדת יזמות עסקית וחברתית ובונה מארג של מערכות יחסים בין חברי קהילה”.

– איך בדיוק?

“אנחנו עושים זאת על-ידי הקמה של ‘בנייני קהילה’, שבהם חיים יחד קבוצות שונות של דיירים. קהילות אלו נהנות מתנאים מיוחדים הנובעים מהיותם קבוצה בעלת כוח קנייה צרכני וכוח ייזום ועשייה חברתית. חברי הקהילה הגרים בשכונות שבהן Venn פועלת, נהנים מסל שירותים שלם העונה על מרבית צורכיהם, כגון תשלום על חשבונותיהם השוטפים, שירותי ניקיון וכביסה, מנוי לחדר כושר או ליוגה, תחבורה, מזון, חללי עבודה ופנאי משותפים ועוד. חבילות השירותים הניתנות לחברי Venn זולות משמעותית משל שכניהם העירוניים, במטרה ליצור התחייבות מתמדת להחזיר משהו לקהילה שבה הם חיים. המודל כבר פועל בצורה טובה בשכונה אחת בארץ והתחלנו מחקר ופעילות בשכונות נוספות בארץ ובחו”ל מתוך הבנה שהעקרונות והצרכים שעליהם עונה המודל הם אוניברסליים”.

כמה עולה התענוג? לפי הודעות של חברים בקהילה ברשתות החברתיות, העלות לחדר עומדת על 1,800 שקל בחודש.

חזרה למודל הקיבוצי

לא רק בערים הגדולות מאמצים את המודל של הדיור השיתופי: בחריש, למשל, פועלת קבוצת קונים של בניין קבלן בהתאמה שלו לבניין של דיור שיתופי שכולל ויתור על המחסנים והסבת השטח למרחב משותף. בשבועות האחרונים נרשמת התארגנות מרשימה גם בפרדס חנה, שם קבוצה של אימהות יחידניות איתרה מבנה שהיה בעבר מבנה של פנימייה בשטח חקלאי במטרה להפוך אותו ל”בית המאמות” שיפעל לפי עקרונות הדיור השיתופי. בכל קומה במבנה יש יחידות דיור קטנות, ללא מטבח, ומקלחות משותפות בקומה. עוד משותפים גם המטבח וחדר הכביסה, כשפוטנציאל לשטחים משותפים נוספים יכול להיות חדר משחקים לילדים, חדרי עבודה ועוד. בימים אלו מתנהל המשא ומתן בין המאמות ובין בעל הנכס.

אלה לוי, אחת המתעניינות במיזם, מספרת: “דיור שיתופי מעניין אותי מאז שאני אמא, כבר עשרים שנה. כאמא יחידנית, ברור שכל האחריות עליי ומאז שהילדות קטנות, אני מחפשת קהילה לחיות בה. עברנו הרבה, היינו בחוות פרמקלצ’ר ובגרעינים אקולוגיים. זה לא פשוט, בדרך כלל זה החזיק שנה, והבנתי שלא מספיקים רק האידיאלים. לפני שנתיים עברתי לחדרה כי הבנות כבר גדולות וביקשו לחיות במרכז. כאן כמובן העלויות הרבה יותר גבוהות ואני שוב נזכרת בחזון שלי. יש לי רצון שבית המאמות יהיה כמו בית עבור אימהות חד הוריות, שיאפשר לנו רגע לשים ראש לנוח, ולחדש כוחות”.

– איך הדיור השיתופי יאפשר את זה?

“זה מאפשר גידול ילדים עם תמיכה. אפשר לעשות תורנויות וכשמישהי צריכה לצאת לעבוד, יהיה מי שישמור לה על הילדים. כמובן שגם מבחינה כלכלית זה מאפשר ומכיל שפע. המטבח יהיה שיתופי ויהיו תורנויות בישול וקניית אוכל משותפת. כל החללים של הביחד יהיו גם כן משותפים ובחללי היצירה כל אחת תביא מעצמה את המתנה שלה”.

הקיבוצניקית מאיה שפיר שמרכזת את תחום הקואופרציה בתנועה הקיבוצית, שמחה לשמוע שהמודל השיתופי מתפשט בישראל: “במסגרת התפקיד שלי אנחנו מתעסקים בזהות הקואופרטיבית של עצמנו וגם מעוניינים שהחברה הישראלית תיהנה ממנה. התחלנו לפני שנה בהתארגנות של מתעניינים במודל של דיור שיתופי עירוני שאיננו קיבוצי, וכיום מונה הרשימה שלנו כבר 90 מתעניינים, כשלמפגשים השוטפים מגיעים בכל פעם כשלושים איש. אנחנו חושבים שזה סקטור שממש חסר בארץ”.

– מה אתם מציעים?

“יש לזה כל מיני מודלים כלכליים בעולם. דיור קואופרטיבי עוזר לפתור את בעיית הדיור בר ההשגה וגם את בעיית הדיור ציבורי, למרות שהוא בהחלט משמש אנשים שיש להם כסף לקנות בית”.

– ספרי על המודלים השונים.

“בסך הכול מדובר על קבוצה של אנשים שמחליטה שהם רוצים לגור ביחד, אז הם מקימים אגודה שיתופית ורוכשים או בונים בניין. באירופה מאוד מקובל שעיריות נותנות מבני ציבור למטרות האלה. ו מי שמשקיע בזה בהרבה מקומות בעולם אלה קרנות הפנסיה וחברות הביטוח. הן משקיעות בדיור שיתופי ומקבלות את ההחזר עם ריבית”.

– במה זה שונה רעיונית מקבוצת רכישה?

“הבית הוא לא בבעלות החבר ולא רשום בטאבו, אבל גם אין ישות אחרת שהיא הבעלים, אלא האנשים שגרים הם הבעלים. עיקר הפעילות של הקואופרטיב היא אחרי שרכשו את הבניין. ממשיכים לגור ברכוש משותף לכולם ומנהלים אותו בצורה דמוקרטית. אם מישהו מחליט שהוא רוצה לעזוב, הוא יקבל את מה שהוא השקיע, לא בערך נדלני אלא לפי המדד, ובמקומו ייכנס חבר אחר. באירופה יש קואופרטיבים כאלה שקיימים כבר 70-60 שנה, במדינות הסקנדינביות יש ערים ש-30% מהתושבים גרים בדיור קואופרטיבי, בברלין מדובר על 10%, אנחנו בקשר עם הקהילות השונות ואוספים מידע”.

– מי המתעניינים?

“יש בישראל לא מעוט קהילות של צעירים שחיות באיזו סקאלה של שיתוף בעיר, בדרך כלל בשכירות. בגלל חוסר היציבות של השכירות זה מסכן את היכולת שלהם להמשיך לחיות כקהילה והם מתעניינים במודל. מהצד השני, יש תופעה של קבוצות מבוגרים שרוצות להקים לעצמן סוג של דיור מוגן קואופרטיבי של הגיל השלישי. אצלנו בפורום יש כבר לפחות ארבע קבוצות כאלה”.

– מה הרעיון מאחורי דיור מוגן קואופרטיבי?

“לקבוצות האלה יש כבר הון עצמי, אז במקום לשלם לרובינשטיין אלפי שקלים כל חודש על הזכות לגור בבניין שהוא בנה, הם רוצים לעשות את זה לבד. לרכוש לבד מבנה ולנהל את החיים ביחד כקהילה תומכת”.

– חייבים להיות בעלי אידיאלים שיתופיים כדי לקחת חלק?

“לא, היום כבר מגיעים אלינו צעירים שלא היו מאורגנים לפני כן בקבוצות או קהילות. עד היום היו להם שתי אפשרויות: או שאתה רוכש דירה וממשכן את כל החיים שלך, או שאתה גר בשכירות וסובל מחוסר יציבות. הדיור הקואופרטיבי מוסיף אפשרות נוספת של חיים בשכירות, אבל ביציבות מלאה, מבלי שאף אחד יכול לגרש אותך כל שנה. אני חושבת שזה פותח אופק עבור דור שלם בישראל. אנחנו יודעים שיש עוד המונים שלא שמעו על הדבר הזה ואולי זה מתאים להם. אני מקווה שבשנה הקרובה יהיו שתיים-שלוש קבוצות שכבר ממש הצליחו להתקדם כדי שנוכל להפיץ את הבשורה”.

The source: www.globes.co.il/news/article.aspx?fbdid=1001205534&utm_medium=referral&utm_source=facebook&utm_campaign=facebook-post